החלטה בתיק בש"א 2439/06

1.            לפני בקשה מטעם המבקש, הוא הנתבע בתובענה העיקרית, לביטול פסק דין שניתן בהתאם להסכמת הצדדים, לפי הוראות סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט.

2.         המבקש טוען בבקשתו, כי פסק הדין שניתן בפשרה, ניתן באופן מגמתי, לא הגון, באופן של פס"ד שלא על דרך פישור או גישור, מאחר ולשיטתו - פסק הדין ניתן במלואו כאילו הנתבע מיצה את יומו בביהמ"ש שלאחר שלב הוכחות.

            עוד טוען המבקש כנגד ביהמ"ש כי "בנוסף ללא בושת פנים מטיל בפשרה הוצאות נגד הנתבע ע"ס 2500 ש"ח. מה שגם מחויב הנתבע בסכום עתק".

            עוד טוען המבקש כי הינו אדם חולה, סובל מבעיות גב קשות, מבעיות עצביות ונוירוטיות,  צורך תרופות קשות וחזקות, וכי הגיע לדיון כאשר הוא תחת השפעת תרופות ולא יכול היה לנהל את הדיון כהלכה.

            המבקש עותר בבקשתו לבטל את פסה"ד מסיבת התנהגות ביהמ"ש כלפיו, וכדבריו:-

            "ביהמ"ש הורה על הנתבע כאשר ביקש לזמן עדים שזה לא עלה ברוחו של כב' השופט עידו רוזין והורה על הנתבע לחייב אותו בכל עד בסך 600 ש"ח דבר אשר פגע בזכות הנתבע וכן בחופש החירות שלו המוקנה לו עפ"י חוק".

הוסיף וטען המבקש, כי בטרם ניתנה הסכמתו לניהול הדיון לפי סעיף 79 לחוק, ביקש לנהל הליך מלא הכולל הוכחות והזמנת עדים - דבר שנמנע ממנו.  

            לשיטת המבקש, ביהמ"ש סירב להתייחס אליו כאדם חולה וזלזל בו ובחירותו לנהל דיון כהלכה.     המבקש טוען עוד כי ביהמ"ש איים ונזף בו באופן שלא הותירה בידו הברירה אלא להסכים להליך הפשרה, כשאינו יודע מה משמעותו של ההליך או משמעותה של הפשרה, והוסיף וטען, כי יוצא מכך שביהמ"ש בחר לו להביא לקיצור ההליכים בסיום הדיון ובכך פסק את מלוא הסכום הנתבע, ובסיפא בקשתו מצא לציין "יש בכוונת הנתבע להליך בפני תלונות הציבור נגד השופט על ניהול בלתי תקין של ההליך בו התנהל הדיון וכן כל הנאמר בבקשה זו".

3.         המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי פסק הדין ניתן ביום 01.02.06, כאשר התובענה הוגשה עוד ביום 18.10.98, וכי פסק הדין ניתן אחר שהצדדים הסכימו על מתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט, זאת אחר שביום 31.01.06 התקיים דיון ארוך בו חקרו ונחקרו הצדדים חקירות נגדיות.

עוד טענה המשיבה, כי מאחר וניתן פסק דין, לאחר דיון הוכחות שהתקיים, הרי שהדרך היחידה לתקוף את פסק הדין היא בדרך הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, וכי הסמכות של ערכאה שיפוטית לבטל פסק דין שניתן על ידה, שמורה אך ורק לפסק דין שניתן בהעדר זאת בהתאם להוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות").

בנוסף טענה המשיבה, כי גם אם סבר המבקש שיש סמכות לבימ"ש זה לדון בבקשה, הרי שהבקשה הוגשה בשיהוי ובאיחור ניכר שכן פסק הדין ניתן ביום 01.02.06, נתקבל אצל המבקש ביום 15.03.06, והבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 24.04.06.

לגופו של עניין ולמעלה מן הצורך, טוענת המשיבה כי יש לדחות על הסף את הטענות המובאות בבקשה, שכן בפני ביהמ"ש התנהל דיון ארוך, מייגע, בו נסקרו כל המסמכים שהמבקש ביקש להציג, וכי המבקש חקר את מנהל המשיבה בחקירה ארוכה  וכי ביהמ"ש נעתר לכל בקשותיו.

לענין המסמכים הרפואיים שהמציא המבקש כחלק מהבקשה, טוענת המשיבה כי המסמכים הינם מיום 14.12.05, ומיום 22.12.05 שחלקם עוסקים בבקשות לקבלת "מיטה מתכווננת" וחלקם עוסקים בבדיקת שינה ובתפקוד המיני של המבקש.

עוד טענה המשיבה, כי לגבי מועד הדיון שהתקיים ביום 31.01.06 אין כל אזכור ו/או מסמך רפואי רלבנטי, וכי המבקש לא ביקש בשום שלב לדחות הדיון מחמת מצבו הרפואי.

לגבי יתר טענותיו של המבקש בקשר עם התנהגות ביהמ"ש, טוענת המשיבה, כי הדברים אינם ראויים ודומה שטענותיו נובעים מכך שביהמ"ש לא קיבל את טענותיו וגרסתו נסתרה לאחר חקירתו.

עוד טענה המשיבה כי ביהמ"ש עשה חסד עם המבקש בכך שלא חייבו בתשלום פסק הדין בצירוף ריבית החל ממועד הגשת התביעה, דהיינו מיום 18.10.98, אלא רק ממועד מתן פסק הדין.

בסייפא התגובה, טענה המשיבה כי מדובר בבקשה קנטרנית, טורדנית שיש לדחותה על הסף, וביהמ"ש אינו מוסמך לבטל את פסק דין, מה גם שאין כל עילה לביטולו, ולכן ביקשה המשיבה לדחות הבקשה ולחייב המבקש בהוצאות.

4.         המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבה וחזר על טענותיו שנטענו בבקשה.

5.         אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובת המבקש ובכל המסמכים הדרושים, לרבות במסמכים הרפואיים שצירף המבקש לבקשתו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, מכל אחד ואחד מנימוקי המשיבה וכפי שיפורט להלן.